קיבוץ נחשון נמצא היום בעיצומו של תהליך שינוי. תהליך שכונה 'משלט 2000', כפרפראזה על שם הנקודה בה הוקם. בשורות הבאות ברצוני להתייחס לחיבור הזה בין תהליך השינוי, העובר על כל הקיבוצים, ובין הגוון הייחודי שלו בנחשון.

 

משמע הקושי העמוק היה...ונשאר, הרעיון המופרך מיסודו, בשל היותו רעיון, שהנחה כללית כלשהי יכולה לנווט חיים אנושיים. וכך, באותו הלהט שבו תורגמה ההנחה האידאולוגית הסוציליסטית או הקומוניסטית על האדם, למבנה אירגוני, עסוקים היום אבירי השינוי, בעלי האידאולוגיה הליברלית או אלה שהם נטולי אידאולוגיה... כאידאולוגיה (הפרגמטיסטים), בהתאמת הקיבוץ לחברה שסביבו... אירגונית.

 

וכך, פרדוקסלית, אותה הנחה מרקסיסטית ישנה, שלפיה 'ההוויה קובעת את התודעה', חוזרת שוב ב'תחפושתה' הליברלית, תחת ההנחה האידאולוגית ההפוכה, לזו שהקימה את הקיבוץ: האדם רע מנעוריו.

 

איפיונו האמתי של הקיבוץ הוא, שעל בסיס הנחת 'טובו של האדם', בנו אנשים, מרצון או שלא מרצון, מערכת אירגונית, שבבסיסה רמה אינטנסיבית ביותר של דיאלוג, אינטנסבית בהרבה, מכל צורת חיים אחרת. הניסיון להפוך דיאלוג זה להתחשבנות (שביסודו אותה תפיסה ליברלית) מכאיב כל-כך, פוגע כל-כך, בדיוק כי הוא מכניס לתוך אותו גוף, מערכת ערכים סותרת.

 

הקושי הפרדוקסלי הוא, שמה שאבד באידאולוגיה הישנה ה'שמאלית', שב ואובד היום בזו ה'ימנית' - האדם. האדם אינו רעיון, אין הוא עקבי, או חד-משמעי, או תפור מעור אחד. אין לו רק צורך אחד: הצורך בחיים טובים יש לו משמעויות רבות ואף סותרות, ה'עומדות על זכותן', להתקיים בו-זמנית...עם הסתירות.

 

דיבור אנושי, כך אני מאמין, אינו יכול להיות דיבור ערכי (בעל ערך כזה או אחר), וגם אין הוא יכול להיות דיבור פרגמטי. הוא חייב להיות דיבור אתי. דיבור אתי כזה מתחיל כאשר שמים במרכז את הדיאלוג האנושי. כאשר שמים במרכז לא ערך, רעיון, פתרון, או אירגון, אלא הקשבה לקיום-יחד האנושי, משמע כאשר שמים במרכז את התהליך.

 

קיבוץ נחשון חוזר ובוחר, מזה שנים רבות, להתחמק מאידאולוגיות, ומפתרונות חדים. הוא קיבוץ 'פתוח', במובן הטוב ביותר...והרע ביותר של המילה. הוא צירוף מרתק של בלגן ודיאלוג, של יצירה משותפת וחמיקה מאחריות. אין זה מקרה, שהמרכיב הבולט ביותר באמנה שאימץ היא רעיון 'הגם וגם'. קיבוץ נחשון חי כבר שנים רבות על 'קווי התפר' של הרבה 'גם וגם'.

 

מבחן השינוי של קיבוץ נחשון יהיה ביכולתו לנווט את ה'גם וגם' הזה לדרך אתית של דיאלוג. דרך כזו תמנע ממנו לאמץ את השפה האירגונית השגויה (לסוגיה השונים), ולבנות לעצמו שפה מורכבת של הדברות בין שונים, שתממש את ה'טוב', כדרך שאינה פוסלת את או מפחדת מהרע.