אפשר לומר שאנחנו מכירות שנות דור, כמעט 50 שנה.

הכרנו בשנת 1957 בגרעין "יבולים" בחיפה עיר הולדתך. היית בת יחידה לאימך,

אבא נפטר כשהיית בת 13 ואת מיד הודעת לגרעין שאת עדין לא יכולה לעזוב את

הבית כי לאמא יש רק אותך.

נשארת ללמוד בסמינר הקיבוצים והצטרפת אלינו לגרעין ג', אבל הקשר עם נחשון

היה מידי, ידעת והרגשת שנחשון זה הבית.

חנה נלחמה הרבה שנים עם שאיפותיה של אימה שרצתה שתעבוד במוסך של אבא

בחיפה, אבל, לחנה היה ברור שהיא נשארת בקבוץ, גם בשנים שכבר היה ברור לה

שהיא ממשיכה את חייה לבד. חנה הרגישה בנחשון חלק חשוב ותורם לקיבוץ,

וכך הפכנו כולנו להיות משפחתה המורחבת.

כאשר חנה הגיעה לקיבוץ מיד נכנסה לעבוד בחינוך היתה הגננת של קבוצת אורן

בגן הקשר שלנו נהייה יותר חזק, עבדנו יחד, כשלמעשה חנה הכניסה אותי לעבודה

בחינוך.

עבדנו יחד תקופה, הילדים גדלו ועלו לכיתה א'. חנה פרשה ואני המשכתי עם

הילדים.

עברת לחנך ולעבוד בחברות הנוער. אהבת אותם ובכלל את הילדים שעברו תחת

ידיך כאילו היו ילדיך. נתת לכולם את ליבך והוא היה גדול.

אצלנו בבית היית כבת משפחה. כאשר הילדים היו קטנים ומורדי עבד עד לשעות

המאוחרות, בילנו את ה"בילוי" ביחד. את היית לי לעזר. לא תמיד זה היה קל

לילדים לקבל איזו דודה או עוד אמא , אבל כך זה היה במשך שנים ארוכות.

עברנו שנים לא קלות אנחנו עם ההורים שלנו וחנה עם אמא גרטי עד שהלכו

לעולמם.

מפגשי החברה אצלך במרפסת, או סביב השולחן הגדול במטבח החדש, במיוחד בימי

ההולדת שלך, וכאשר לאה מכפר סבא באה, היו אהובים עליך במיוחד.

אהבת להאכיל את כולנו במטעמים שידעת להכין ותמיד מכל טוב.

היית מאושרת בביתך המחודש והמשופץ, שלצערינו זכית להנות ממנו פחות מדי

זמן.

בשנים האחרונות היו לנו ויכוחים קשים בעיקר בנושא הבריאות שלך ולא נתת

לנו לחדור לפרטיות שלך.

עד שלא יכולת יותר, נכנעת כאשר הגוף לא סחב יותר, ואולי גם רוחך החזקה

נשברה.

סעדנו אותך כמה שיכולנו בבית חולים, נסינו לדבר על ליבך שתעשי מאמץ ותבריאי,

ותחזרי אלינו אבל דבר לא עזר .

אני רוצה להודות למשה, לזיכריה, לכרמלה ולכל אתם חברים וחברות שנסעו לבקר

כל אחד לפי יכולתו. בסך הכל רצינו שהיא לא תהייה כל כך לבד.

אבל לצערינו היא היתה לבד.

נוחי בשלום חברה

ואנחנו נזכור אותך בלבנו לעולמי עד.

שלך ציונה ומורדי.

מתוך דברים שנאמרו על הקבר.