נכדתך אורית

אם לנתינה היה שם, זאת היית את -

חושבת מה להעניק בכדי להקל.

אם למסירות היה תואר, זאת היית את -

דואגת לרווחת הזולת ללא התחשבות בקשייך שלך.

אם לעונג היה מראה, זאת היית את -

צופה באדיקות בעלילות המרקע ושוקעת בעולמות עלומים.

אם לפחד היה צליל, זאת היית את -

שומעת זכרונות של אוושת עלים חורקים באותו בית רחוק.

אם לנקיון היה ריח, זאת היית את -

ממלאת החלל בניחוח סבון.

אם לטעם היה טעם, זאת היית את -

עסיס תפוחים במתיקות שוקולד.

אם בקרבה היה מגע, זאת היית את -

נגעת לא נגעת בדרכך שלך.

הכל היה את

ואת היית בכל מקום,

צועדת נמרצת שעונה על עגלתך - בשבילים, במשעולים

בארוע של דמע או בכנס של אושר.

ועכשיו את בכל מקום אחר -

ברסיסי הזהר על הדשאים המטוללים,

ברדיו השקיעה הורוד ובברק כוכבי הליל.

אך יותר מכל והכי הרבה,

את כאן, חקוקה, חיה בקרבי.